המשכים שהנשמה לא יכולה בלעדם

שנים על גבי שנים אני נסחב מהחיים לציור ואין לי שום מושג מה זה חיים בכלל, בלי הציור אני תן לי ואני מסתובב בסביבות אנושיות שעושות לי טוב, אני מחפש נופים הרגשות קשרים חדשים אהבות חדשות, בשעה שאם הציור בראש מעייני ואני מדבר על מצב שבו הציור מקבל את הנישה שלו גם בראיה כללית ואני לא מדבר על הגבלה, וגם מבחינת ההשקעה במצב רגע ואנשים נתונים, אם אני לא יכול להעדיף ברגע נתון את המדבר, ואני מדבר על האדמה ועל כל מה שיש , אם אני נסחב בראש ובלב כל כך שאני מאבד את היציבה, אז אין לי יציבה, והמדבר נותן לך מרגוע, אתה לפעמים מרגיש את האדמה כל כך לעומקה, כל כך הרבה רגש מהסוג שלה, שהיא מבטאת שזה גם ביצפר…ואז חוזר על עצמו שוב אותו הסיפור, בראשון שני לקחו אותי שני חברים טובים באמת שני גייז לעיר והם מכירים את אלאי כמו שאנחנו מכירים את תל אביב ועוד יש להם רקע והכרויות בהוליווד והם מספרים לי כל הזמן ואני סופג,  וכל הקטע הזה קורה באוטו בדרך לשם ובסיבוב בהוליווד ששם אנחנו אוכלים איזה המבורגר בטייק אוווי ואני רואה שאין להם בעצם תרבות של אנשים שמתעסקים עם ציור, אני לא יכול משום מה לראות אמריקאי שכל החיים שלו כולל המשפחה הכל קורה להם באוטו, הכל..ובין הנסיעה לשם ובחזרה יומיים עוברים עלי באיזה מרכז של קניון ריקני הכל ריקני במידה שרק אמריקאים יכולים לעכל או להרגיש בבית בזה, אחרי הכל זה מפלצתי ובנו את זה מפלצות – אז יוממים אני מחכה להם שיקנו לי משהו כי אני רעב והם יוצאים מאיזה ישיבה אפשהם כל היומיים האלה אתה חושב שהם שם דנים בגורל נשמתך שבעצם כל הזמן הזה לומדת משהו על אלאיי הזאת וגם על האמריקה הזאת בגדול ומה שהם באו בשבילו זה תור של כארבעים אלף אנשים הם מקום שלושים ושתיים ושבעמאות ועכשיו כולם יעמדו בסבלנות בשביל יעוץ עם יועצים מקצועיים בנושא של פיצול או סידור מחדש של הסכם המשכנתא כך שהם לא יאבדו את הבית. מה שהבנק עושה בפורקלוז’ר הוא מעמיד את הבית שלך למכירה ..הקיצור והם מספרים לי ביחוד הכבד והחמוד קובני כזה, הוא אחראי על מצגת המצב שהם החליטו שאני מכיר אותם והם כאלה וכאלה והסיפור שהוא מוכר לי שהוא בעצם בא לעניין הזה מסיבה אחרת לגמרי  וזה איזה עניין של השקעה שהוא דווקא עובד בשפע, ואני צריך לאכול את ההמובוגר באוטו  וחושב מה לחשוב ווהאמת שאחרי ההיעוץ שנמשך בתור כמו משיכת חבל באורך של מייל עם ארבעים אלף שלא יכולים למשוך אפילו אם היה להם כוח- בקיצור החברים שלקחו אותי עכשיו הם בעצם נשענים על הסבלנות קלת הדעת והלא מרוסנת שלי ואני מוכיח להם באותו הזמן שאני בעצם גם להוט להצליח גם יש לי את הסבלנות לפחות עד הרגע הזה עם כל הציפיות והאכזבות אני מגלה לדאבוני עד כמה אני מסור רגשית לאכזבה ועד כמה היא יכולה לתאר את המצב שלי בעולם, מה גם שבצד השני אני מסוגל להמציא המשכים שהנפש לא יכולה בלעדם וגם זז ברגעים המתאימים עד כמה שהמצב מתארע ועם כל הסחות הדעת, ובקטע הזה אני מודה לי על ליכולת שלי לצעוק, ועל זה אחראית הסבלנות שלי בעצם ואין לך משהו יותר יציב ממישהו שבונה אסטרגיות – מה שביננו שאני מסתכל על מה שקורה בעולם אני יכול וזה קורה לי שאני רואה איך המצב נפתח ושוב ושוב כל פעם בצורה אחרת ומדהימה, וזה קורה אולי ליד הדברים החרא, זה וזה שניהם קורים, השאלה היא איך ההפרעה זזה ולמה אני מוכן בעצם מהצד השני שלה

הסיפור של הנסיעה הזאת יכול לקחת עוד, אבל שום גלריה לא היתה בסביבה ההיא, ואני מספר לך את זה עצבני אחרי שהם נתנו לי להבין שבעצם יש אזור גלריות לא רחוק והיה קר ונסחבתי זתומרת ברגליים הלכתי ואחרי זה התחלתי עם מנוחות כי זה נמשך איזה ארבע שעות ובקיצור כל עיכוב נראה לי נורא כאילו אני מוכן באמת וכאילו חשבתי על זה מספיק ואני בכלל לא בטוח, המילים אני אומר לך הם לא סוף פסוק.